22:20 תל השומר

עשרות אנשים זימזמו סביבו בחדר במשך השעות הבאות. אחיות, רופאים, אנשי ביטחון, חוקרי משטרה שהוזעקו למקום, אנשי מז"פ וסקרנים משוכני המחלקה וקרוביהם.
מסוחרר וכואב, השתדל עידו להשיב בגלוי לכל השאלות שנשאלו, ולנדב מינימום מידע. הוא ציפה לבואו של מאירי, יודע, שהאיש קר הרוח יידע לכוון ולנווט את ההתרחשות ועם זאת, חושש כי הוא שוקע ומסתבך כאן באירוע שמאוחר יותר, יתקשה להיפטר מהשלכותיו.
מאירי הורה לו להמתין. לדבר מעט ככל האפשר, אבל אמת בלבד. הוא המתין. דיבר. והמשיך להמתין, מגלגל את האירועים שוב ושוב במחשבתו המבולבלת ולפתע נזכר, שעוד לא הודיע לאמא איפה הוא ומה מעשיו. היא בוודאי מודאגת. הוא חייב להתקשר אליה, אבל הסלולרי נלקח ממנו, בעדינות נחושה, על ידי אחד מחוקרי המשטרה שהגיעו למקום.
כשהרים עיניים, מהפינה בה ישב על כיסא הפלסטיק הלבן, לחפש את השוטר האוחז בסלולרי שלו, נתקל מבטו בשמואל מאירי, עומד בפתח החדר ומביט בו. אותו מבט קר ואטום שנתן בו כשישבו בבית הקפה, לפני כמה שעות, שנדמו עכשיו לנצח. עידו נעץ בו מבט בחזרה, תוהה, מבולבל, מקווה וכשראה את תנודת הראש הקטנה, לימין ולשמאל, עצם עיניים, השעין ראשו לאחור, אל הקיר, ונשף את כל האוויר שאגר בריאותיו, כאילו לא נשם כלל במשך השעות שעברו מאז חזר אל החדר הזה...

אולטימטום

'אני רוצה את העניין הזה עם מאירי סגור ומחוסל. אנחנו לא יכולים להרשות אותו לעצמנו. הוא הקלף הכי משוגע שנשאר לנו בפרמטר של מה שאנחנו עושים פה ולא נוכל להתקדם כל עוד הוא מסתובב בין הרגליים.'
'תשמע, אני עושה מה שאני יכול, אבל האיש הוא אישיות ציבורית מוכרת ואת הקשרים שלו אי אפשר לנתק עם מספרי ציפורניים. זו עבודה עדינה ואני עושה אותה בדרך שבה אמורות עבודות עדינות להיעשות.'
'עבודה עדינה בתחת שלי!' (דפיקה על השולחן וכוס קפה ריקה מזדזעת וכמעט מתהפכת) ' יש לך חודש לסגור את הסיפור של מאירי כך שהוא יהיה מנוטרל ומהודק מכל הכיוונים או שאני שולח את שני הביריונים שלך לפתור את הבעיה הזאת לתמיד. אתה מבין?!'
'אני מבין ואני חושב שאתה עושה טעות. מאירי הוא קן צרעות מבחינתנו. אם תחבוט בו בכוח – רק תסתבך יותר. תן לי לטפל בזה בדרך שלי ואני מבטיח לך, שבתוך כמה חודשים הוא יהיה מנוטרל לגמרי ועדיין – חי וקיים וללא פגע.'
'כנראה לא שמעת מה שאמרתי לך: יש לך חודש! תנקה את האוזניים ותקשיב לי שוב: חודש אחד!!! לא יותר.'
'כל מה שאני מבקש ממך הוא סבלנות. אורך נשימה...'
'אין לי זמן לסבלנות. אני צריך לפעול או שאני מפספס את המומנטום. אל תשכח שגם לי יושבים על הווריד. חודש אחד לנטרל את מאירי ואת כל היבחושים שמסתובבים סביבו. עכשיו לך מפה ותן לי לעבוד. יש לי מספיק צרות על הראש גם בלי העסק הזה.'
(דלת נטרקת וצעדים כבדים נבלעים בשטיח המהוה שבמשרד החיצוני).

הודעה ובקשה

עקב בעיות טכניות ותקלות חוזרות שעברו על המחשב שלי בחודשים האחרונים, נמנע ממני לעדכן את האתר ולהמשיך את הסיפור עד עכשיו.
יותר מזה: אבדה לי כל רשימת הדיוור של אופק, כך שעכשיו, כשיש באפשרותי להמשיך, אין לי למי לשלוח עידכונים, אז בקשתי מכם: אם אתם מעוניינים לקבל עידכון בדואל על פרקים חדשים שיעלו, אנא שלחו לי מייל, (לכאן: ofek@ofekakrab.com), עם הכתובת אליה תרצו לקבל את העדכון ואצרף אתכם לרשימה.
עכשיו חכו עוד קצת. ממש טיפ טיפה, ונמשיך.

20:50 תל השומר

עצוב ועייף הוא נכנס לפיז'ו הישנה שלו, מתניע ומדליק את הרדיו. רוצה קצת מוזיקה שתעביר את הטעם הרע בפיו, את ריח בית החולים שדבק באפו ואת כאב הראש הפועם ברקותיו, אבל הקולות הלחוצים, המתלהמים ברדיו מכריזים על פיגוע נוסף, על הרוגים, על פצועים, על הרס שלא יתואר. תל-אביב, הוא קולט. הפיגוע היה בתל אביב. הוא חייב להתקשר לאמא. להרגיע אותה שהוא בסדר. בריא ושלם עדיין. הוא מושיט יד להוציא את הטלפון מכיסו ונזכר ששכח אותו למעלה, על הארונית, ליד מיטתה של אופק.
בלית ברירה, הוא גורר את עצמו ואת רגלו הכואבת בחזרה אל הכניסה לבית החולים. ברקע כבר צווחות יללות האמבולנסים וכשהוא נכנס אל בית החולים ופונה אל המעליות הוא מבחין שכמעט הכל ריק סביבו. כנראה שרוב הפעילות מתרכזת עכשיו סביב פתח חדר המיון.
בקומת המחלקה הנוירולוגית שקט, רק זוג אחיות מקשקשות בעמדת האחות, חוקרות אותו למעשיו שם בשעה כזאת. הוא מסביר ששכח משהו באחד החדרים ומתקדם לעבר החדר ממנו יצא לפני כעשרים דקות.
הוא נעצב בפתח החדר, מופתע, לא לגמרי מבין את שעיניו רואות: במקום שבו ציפה לראות רק את יעל, לבדה ליד מיטתה של אופק, עומדות עכשיו ארבע דמויות: שני גברתנים אוחזים ביעל הבועטת, אחד מהם חוסם את פיה בידו ומושך את ראשה לאחור. השני מעקם את ידיה לאחור בגסות ולוחש על אוזנה לשתוק. גבר שלישי עומד ליד מיטתה של אופק. האפלולית היחסית שבחדר, מקשה על עידו לראות מה מעשיו שם, אסל הוא קולט מזרק קטן הנדחף אל שק האינפוזיה שלצד המיטה.
עידו נורה כמו טיל לעבר ההתרחשות, מכוון עצמו את האיש שמתעסק באינפוזיה, מוותר מראש על יעל, לעת עתה. הגברים האוחזים ביעל, מופתעים לגמרי מהופעתו הפתאומית, מספיקים לפלוט אזהרה מגומגמת אל המזריק, אבל עידו כבר שם, חוטף את המזרק הנעוץ בשקית האינפוזיה של אופק, שולף אותו החוצה ומשליכו הרחק ככל האפשר על רצפת החדר. המזריק המופתע מסתובב ושולח אגרוף אל פניו. עידו נופל המום והמזריק מדלג מעליו, לוחש לחבריו למהר.
'בואו. חצי כבר בפנים. זה יספיק. קחו אותה איתכם!' והם נעלמים דרך הדלת. עידו מתנער, קם על רגליו בקושי, נשען על דופן המיטה, ושולח יד לסגור את ברז האינפוזיה. לא לנתק. לא לתלוש. לסגור את הברז ולקרוא לאחיות. הוא מניח יד אחת על צווארה של האישה שבמיטה, מוודא דופק וביד השניה לוחץ שוב ושוב על זמזמם החירום שלידה. כשאחות מופיעה בדלת, הוא מסביר לה בנשימה קצרה, שיש לנתק מייד את שקית העירוי ולא לזרוק אותה בשום אופן. האחות רואה את הלסת החבולה והאף המדמם, מבט חשדני ומבוהל עולה על פניה והוא צועק עליה.
'תנתקי את זה עכשיו! קודם תנתקי – אחר כך תחשדי בי. נו כבר, אישה!'
האחות מתנערת לפעולה, מנתקת את האינפוזיה ובינתיים מפעילה את הקריאה לאחות הנוספת, שתבוא לסייע. עידו צולע, מסוחרר אל פינת החדר, כורע על ברכיו ומאתר את המזרק. הוא אוחז בו, בשולי חולצת הטריקו שלו ומניח אותו על הארונית ליד הטלפון הסלולרי. כשהאחות השניה נכנסת, מורה לה חברתה להזעיק את אנשי הביטחון ולהביא משהו לטפל "בבחור הצעיר".
בעוד היא מחברת שקית עירוי חדשה, עידו נוטל את הסלולארי שלו, המונח עדיין על הארונית לצד המיטה ומחייג אל שמואל מאירי.
'מר מאירי,' הוא אומר, ' מישהו ניסה הרגע לחסל את הבת שלך. ושמואל,' הוא מוסיף, 'הם לקחו את יעל איתם.'
רק אחרי שמאירי מאשר את קבלת המידע, הוא מרשה לעצמו להרים רגליים ולהשכב לאחור על אחת המיטות בחדר. ראשו כואב והוא חש את טעם הדם בפיו. מה שיהיה, יהיה, הוא אומר לעצמו. עכשיו זה רק מתחיל...

17:45 תל-השומר

עידו מחנה את הפז'ו הישנה שלו בחניית בית החולים, לצד הפוקוס הכסופה של שמואל מאירי, ויוצא ללכת אחריו. הם עולים במעלית אל המחלקה הנוירולוגית של תל השומר, פוסעים צד בצד במסדרון השקט.
מאירי נכנס אל אחד החדרים, המאוכלס בארבע מיטות, שתיים מהן ריקות. למראשות המיטה שליד החלון, יושבת אישה דקיקה ומטופחת. ישנה. במיטה לידה, מחוברת לצינורות ומשגוחים שונים ומשונים, שוכבת, מכוסה היטב בשמיכה, אישה נוספת. עיניה עצומות, חזה עולה ויורד כמו בקצב אחד עם חזה של הישנה בכורסה שבצד.
'יעל', מאירי רוכן לעבר הישנה, נוגע בכתפה ולוחש אליה. שתי מיטות משם, עוד דמות עצומת עיניים, אך נטולת מבקרים, כמו מעיקה בנוכחותה על הסצינה האינטימית. גם עידו מרגיש זר. לא שייך. האישה פוקחת עיניים, מתמתחת ואז מבחינה בעידו וקמה על רגליה.
'תכירי יעל, זה עידו. עידו – יעל, אשתי לשעבר. אמא של אופק'
האשה מחייכת אליו חיוך קטן ועייף ומושיטה יד ללחיצה. הוא לוחץ את ידה ומעיף מבט לעבר המיטה.
'זאת אופק', היא אומרת. היא בתרדמת מאז התאונה. הכרתם?'
'לא' הוא עונה ומתקשה להסיר את עיניו מן הפנים השלוות שעל הכר. פנים שהיו יפות פעם, בלי שום ספק, כשעוד היה עליהן בשר , כשהגבות היו מרוטות והשיער חפוף ומטופח, כששמץ של אודם צבע את השפתיים הסדוקות וליחלח אותן, מילא אותן עונג וחיוך....
'היא כל כך רזה' הוא אומר מבלי לחשוב וכבר מתחרט על דבריו. שמואל מאירי מציל אותו מן המבוכה הרגעית בהכריזו שהוא ממהר לצאת.
'אני חייב לזוז יעל. מצטער עידו שאיני יכול להשאר, אתה מוזמן להשאר ככל שתרצה. רשום לך את מספר הסלולרי שלי, למקרה שתזדקק לו בעתיד. עידו שולף את הסלולרי שלו, מתקתק את המספר שמאירי מכתיב לו ושומר. כשהוא מסיים, מאירי לוחץ את ידו ונעלם דרך הדלת בכמה צעדים קצרים וזריזים.
'בוא שב', אומרת יעל ומחווה אל הכורסא בה ישנה לפני רגע. עידו מסרב בנימוס מבוייש וגורר לו כסא פלסטיק מצידה של מיטה אחרת. יעל חוזרת אל הכורסה והוא מציב את הכסא לידה ומתיישב. ידיו משחקות במכשיר הטלפון, והוא אינו נינוח.
יעל שואלת שאלות, עליו, על נעם, על הצבא, על מה שידע לגבי הקשר בין נעם לאופק וגם על מה שידע לגבי מותו של נעם. הוא עונה בגלוי. אין לו מה להסתיר ממנה, מלבד פרטים הנוגעים לעיסוקו הצבאי, לשעבר, הוא מזכיר לעצמו, לשעבר, או לעיסוקיו הצבאיים החסויים של נעם.
הוא מציע ללכת להביא קפה. היא נעתרת בחן ומסבירה לו היכן ימצא את מכונות הקפה. הוא מניח את הסלולרי מידיו, על הארונית הקטנה שלמראשות המיטה, מחטט אחר ארנקו ויוצא את החדר. כשהוא חוזר עם שתי כוסות קפה הפוך אבקתי, ממכונת הקפה שבאזור ההמתנה, הוא מוצא אותה מול החלון, בוהה בשאריות היום האביבי הנוטה להחשיך.
'בלונדון לא תראה ימים כאלה' היא ממלמלת עם התודה על הכוס החמה שהוא מושיט לה. 'שם אתה אומר תודה על כל כתם שמש שמנופק לך מלמעלה, ובכל זאת, שם היה לי שקט.'
'מה עשית בלונדון?' הוא תמה. והיא מספרת לו. על גירושיה משמואל, כשאופק היתה רק בת שבע, על ה"בריחה" אל מעבר לים, הרחק מהתככים והטרדות של עיסוקיו אבל גם הרחק מבתה. על המשפחה החדשה שהקימה, על ילדיה, על בעלה, על עבודתה הנחשבת והמתגמלת ועל הגעגועים, שאכלו כל פינה טובה בחייה. עכשיו היא פה ותראה אותה, שבר כלי לצידו של שבר כלי. אם ובת שחייהן נותקו בקריעה אכזרית ואוחו שוב, בתפירה גסה, מכוערת, מצערת....
הוא רואה את הדמעה שמתגלגלת על לחיה ומניח יד מהססת על כתפה הרזה, השברירית. לא יודע מה לומר. חסר את היכולת המילולית להציע ניחומים. היא מסתובבת לעבר המיטה ומביטה באשה השוכבת שם, עצומת עיניים, בלתי מודעת לנעשה סביבה.
'זאת הבת שלי. שנים לא ראיתי אותה. שנים אכלו אותי הגעגועים ועכשיו תראה מה נשאר לי.... הם לא יודעים אפילו להגיד אם היא תתעורר אי פעם.'
שניהם נשארים לעמוד בגבם לחלון עוד כעשר דקות ואז הוא אומר:
'היא יפה, יעל, היא יפה והיא דומה לך מאד. אני בטוח, ואני גם יודע מהסיפורים של נעם, שהיא חזקה יותר משנינו ביחד. היא תצא מזה. אני מבטיח לך.' הוא לוקח נשימה עמוקה, משליך את הכוסות, שלו ושלה, לפח הקטן שבפינה ואומר שעליו ללכת עכשיו. כבר מאוחר ושעות הביקור הסתיימו מזמן.
יעל מחבקת אותו ונושקת על לחיו.
'אתה בחור מקסים, עידו. אני בטוחה שגם נעם היה כמוך: חזק, ועדין ונבון. תחזור לבקר אותנו פה?'
'אני אחזור', הוא מבטיח, יודע שאת ההבטחה הזאת יקיים.'להתראות יעל. תחזיקי מעמד.' הוא לוחץ את כתפה ופונה החוצה, דרך הדלת, במסדרון, אל המעלית.

14:48, שמואל

מאירי שהה לא מעט, לפני שפתח בסיפורו. הוא סיים את הקפה הפושר שלו וסימן למלצרית להביא שתי כוסות נוספות. אחר כך רכן לפנים והחל לדבר:
'מותו של ידידך הטוב מונח על מצפוני עידו', אמר בקול רך ושקט, 'האחריות לאירועים שהביאו למותו האומלל, רובצת לפתחי, אבל לא אני גייסתי אותו לשירות ולא בפקודתי בוצעו הפעולות שהביאו לכך. אני מניח שלא תאהב במיוחד לשמוע את מה שיש לי לספר לך, אבל אלו הם החיים ואתה אדם מבוגר. אני מקווה שתדע להתמודד עם העובדות כפי שהן. כפי שאני נאלץ להתמודד איתן מידי יום, ולהסיק את המסקנות הנכונות.
'מזה כמה שנים אני נמצא במערבולת של ניגודי אינטרסים, אישיים ואידיאולוגיים, עם גורמים בכירים מאד במערכת הביטחון ובממשלה. גופים כלכליים ושלטוניים מסוימים, סבלו מאד מהקו, שהכתבתי בתפקידי, כראש אחת מזרועות המודיעין של המדינה. אותם גורמים מודאגים מפעילותי להגבלת שליטתם במשק הישראלי, גם עכשיו, יותר משנה מאז פרשתי מתפקידי הרשמי ופניתי לפעילות עסקית פרטית בהחלט.
גיוסו של נעם וכל מה שבא אחריו, היו פעולה מחתרתית כמעט, בלתי רשמית בעליל, שנועדה לייצר נקודת לחץ, שתנטרל אותי ואת פעילותי, באמצעות עירובה של בתי, אופק, בעסקים לא לה ובפעולות הנוגדות את בטחון המדינה.
אופק אולצה, באמצעות מערכת שקרים מסועפת, ליצור קשר עם גורם חתרני מסוים ולהוביל אליו את נציגי סוכנות הפיקוח על גופים עוינים, שהיא גוף בטחוני בלתי תלוי וסודי לגמרי, הכפוף ישירות לשר הביטחון בלבד. למיטב ידיעתה, פעולתה נועדה למנוע את הרשעתי במעילה כספית בינלאומית. נעם גויס והוצב לאותה משימה, מבלי לדעת שאופק תהיה נוכחת במקום. לגבי סיבת הגיוס וההצבה של נעם למשימה הזאת, אני יכול רק להעלות השערות. אין לי עובדות להסתמך עליהן, מלבד ההיסטוריה של נעם וכמה ניחושים מבוססים למדי.
האיש שאופק נשלחה ליצור קשר עמו, הוא אותו אדם שגרם לפרישתו של נעם מהצבא ולניתוק המוחלט שנוצר בינו לבין עברו הצבאי. אין טעם שניכנס כרגע לפרטי הפרטים של המקרה, אבל סביר מאד להניח, שאלו שהציבו את נעם למשימה הספציפית הזאת, ידעו על הקשר הזה ובנו על פוטנציאל ההתלקחות של סיטואציה הכוללת את נעם, אופק ואותו אדם. אני מניח, וגם זו הנחה מבוססת למדי, שהמטרה הייתה לנטרל לחלוטין את המבוקש הנ"ל ושכל אחד מהתסריטים להתפתחות הפעולה, היה קביל ורצוי בעיניהם.'
מאירי השתתק. עיניו נדדו סביב החדר במבט כאילו סתמי, שסרק וחקר את החלל כולו כהרף עין. אחר כך נאחז מבטו שוב בעיניו הפעורות לרווחה של עידו והוא המשיך בסיפור:
'העימות נוצר, בסופו של דבר, הודות לתכנון ולתזמון קפדני, בחדר בית מלון קטן, במרכז תל אביב. אופק נפגשה שם עם המבוקש ונעם הוצב בחדר הסמוך, כדי לצותת ולהקליט את המפגש. יחד עם נעם, נכחו במקום שניים ממפעיליו, שהיו מוכרים גם לאופק באותו הקשר. בשלב מסוים, נעם קלט שהבחורה לה הוא מצותת היא אופק ואיבד שליטה. הוא פרץ, ללא אישור, לחדר הסמוך, בו היו אופק והמבוקש בסיטואציה אינטימית מסוימת ומשזיהה את האיש שאיתה, התפתחה ביניהם תגרה, שבמהלכה נורה נעם ונהרג. ההתרחשות כולה הוקלטה וצולמה בעזרת המתקנים שנעם עצמו שתל בחדר מלכתחילה, ובכך השיגו מפעיליו את כל שהיה נחוץ להם: הווידוי שאופק סחטה מהאיש ותיעוד הרצח של נעם, בקול ובתמונה.
'אופק והמבוקש נעצרו, גופתו של נעם סולקה בחשאי והפרשה כולה טואטאה ונסגרה בשקט מופתי. אופק שוחררה כמה שעות מאוחר יותר. המבוקש נוטרל והפך כלי משחק בידיה של הסוכנות לפיקוח, בדיוק כפי שתוכנן מראש.
בשלב הזה, יצרו קשר איתי, הבהירו לי את הסיטואציה בה אופק נמצאת והבהירו לי, שאם לא אפסיק את כל פעילותי ה"אנטי ממסדית", אופק תואשם בקשירת קשר ובסיוע לרצח ואני אוכל לבוא לבקר אותה, מעתה והלאה, כל סוף שבוע בנווה תרצה.
הסירוב שלי לקבל את כללי המשחק החדשים, הביא על ראשנו כמה צרות. הגדולה שבהן הייתה ניסיון התנקשות שבוצע באופק ובאחד מידידיה. אופק נפצעה קשה. הידיד נפטר מפצעיו ואני, יושב פה איתך עכשיו ומסביר לך את מהלך הדברים. עניתי על כל שאלותיך עידו?' מאירי נשען לאחור, לוקח נשימה עמוקה, כאילו במשך כל הנאום הזה, לא נשם כראוי, ומעיף עוד מבט מהיר מסביב. עידו בינתיים, שותק, מנסה לעכל את ששמע עכשיו, מנסה להתאים את כל פיסות התצרף לתמונה שלמה ועדיין מוצא חלקים אחדים חסרים.
'לא על הכול', הוא עונה, 'אולי אני לא מבין כלום, אבל אני בכל זאת מנסה להבין איך המעגלים נפגשים: איך הסיפור שלך מתחבר למה שעבר על היחידה שלי, ועלי, בחודשים האחרונים. אתה באמת מנסה לומר לי שנעם הוא חוליה מחברת מקרית לחלוטין?'
'כן עידו. זה מה שאני מנסה לומר לך. אני לא יודע מה בדיוק קרה בפעולה ההיא, אני לא יודע איך נעם אמור היה לעזור לך ואין לי שום דרך לחבר את הפיגוע שהייתי מעורב בו, עם האירועים האלה. אני מודע לכך שצירופי המקרים נראים יותר מסתמיים גרידא, אבל אי אפשר לשכוח באיזו מין מדינה אנחנו חיים. בשש דרגות של קרבה, אתה מגיע כאן גם לגולדה מאיר, ולא רק לחברים מהצבא או מהגן ופיגועים חבלניים, הם אכן עניין של יום יום, לצערי. עכשיו, אם אתה רוצה, אני יכול לקחת אותך לראות את אופק. אשתי לשעבר נמצאת איתה. אתה רוצה לבוא?'
עידו מהנהן בשקט ושמואל מאירי שולף שטר מארנקו, מניח אותו בעדינות על השולחן ועליו את כוס הקפה שלו, עם משקע הבוץ השחור, הריחני, שבתחתיתה.
עד שהם יוצאים את דלתות המסעדה, השולחן בו ישבו, כבר נקי ומוכן לקראת האורח הבא.

14:00, עידו

'נעם ואני גדלנו יחד,' פתח עידו 'אותה שכונה, אותו גן ילדים, אותם בתי ספר, אותן בנות... אבל אני מניח שאתה יודע גם את זה. אתה יודע מה, אם אני מסתבך בפרטים שידועים לך ממילא, תעצור אותי. ככה לא אצטרך לנחש מה אתה יודע ומה לא.'
מאירי הנהן בשתיקה ועידו המשיך.
'קיווינו להתקבל לאותה יחידה בצבא ולעבור גם את השירות יחד, אבל נעם קיבל הצעה מפתה מידי והלך לאוניברסיטה ולתלפיות. אני המשכתי במסלול שקבענו לנו מראש. בשלב מסוים שמעתי שהוא עזב את תלפיות ועבר לשירות מבצעי ביחידה מקבילה. לא יודע בדיוק מה קרה שם. הוא מעולם לא סיפר לי.
שנינו התקדמנו, בתפקידים ובדרגה. שמרנו על קשר רופף, עם פק"ל של פעם בשנה למשחקים של הפועל תל אביב נגד בית"ר. משהו היה דפוק אצל הגאון הזה במוח. הוא היה אוהד בית"ר שרוף. לאמבין מאיפה זה בא לו...' חיוך קטן עלה לעיניו של עידו כשנזכר בשעות היו מבלים בוויכוחים וביריבות חברית סביב משחקי השבת האלה.
'לפני שנתיים בערך, הוא החליט שנמאס לו מהצבא. הסתכסך עם מישהו בפיקוד היחידה וביקש להשתחרר מיידית. שוב, אני לא יודע מה קרה שם. לנעם היתה בעיה עם סמכות כשהיא נוצלה לרעה, לדעתו, והוא גם לא היה אדם פשרן במיוחד. בתקופה ההיא הוא גם היה מאוהב מעל הראש בבת שלך, אופק, ונדמה לי שהיא לחצה עליו לגמור עם הצבא ולהתחיל לבנות חיים נורמלים. בקיצור, לא יודע מה היה הסיפור, הוא השתחרר, מצא עבודה באיזו חברת הייטק שקפצה עליו, השלים את התואר השני ושקע בחיים הבורגניים שלו. איפשהו שם, הוא גם נפרד מאופק. שוב, לא יודע פרטים. מעולם לא פגשתי אותה. רק שמעתי עליה סיפורים, ממנו. אני בינתיים המשכתי את המסלול שלי ביחידה. זו היתה בשבילי דרך חיים. מבחינתי, העתיד שלי, לפחות לשנים הקרובות, היה שם. אני עדיין לא מבין מה אני עושה עם עצמי בלי זה...' הוא הפסיק לקחת אוויר והוציא עוד סיגריה. אני מעשן יותר מיד היום, ציין לעצמו והמשיך למולל את הבדל בין אצבעותיו, מבלי להציתו.
'בקיצור,' המשיך, 'לפני כמה חודשים קיבלנו משימה מסויימת, שלא ממש ידעתי איך לגשת אליה. היתה לי כמות אדירה של מודיעין ונתונים, שלא מצאתי בתוכם את הידיים והרגליים. ישבתי שבועות עם מומחי הצפנה של חמ"ן ועברנו על הכל. היו לי כל הנתונים לבניה של הפעולה שנדרשתי לבצע, אבל כל הזמן חייתי בהרגשה שאני לא משתלט על החומר כמו שצריך ושאני מפספס משהו. ביקשתי עזרה ממפקד היחידה והוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. אמר שהכל נראה לו סגור ומהודק ושקוף לגמרי. בסוף נשברתי והחלטתי שהיחיד שיבין מה אני רוצה ממנו ועוד יצליח לפתוח לי את העיניים זה נעם. כאזרח, לא יכולתי להראות לו את החומר הזה, כאיש מילואים, הסיווג הביטחוני שלו היה גבוה מספיק בשביל זה. התחלתי לעבוד על זה והתברר לי שלא פשוט להביא אותו למילואים אצלנו, מישהו במשרד הביטחון כבר היה מעוניין בו וחסם כל אפשרות לגייס אותו למילואים או להעביר אותו מיחידה אחת לאחרת. אז לא הבנתי מה הולך שם, היום אני מבין שהוא היה באמצע תהליך הגיוס שאתה ניהלת. אני צודק?' מאירי השיב על המבט השואל של עידו במבט אטום משלו ורק אמר: 'תמשיך'.
הקיצר, נאלצתי להשלים את תכנון הפעולה ההיא בלי נעם ושלחתי את הצוותים לשטח עם פרפרים בבטן. תרגלנו מודלים במשך שבועות. כולם היו סגורים לגמרי על הביצוע ואף אחד לא חשב לרגע שמשהו יכול להשתבש. רק אני הרגשתי כאילו העולם הולך ליפול לי על הראש ולא יכולתי להסביר למה. הצוותים נכנסו לשטח, הגיעו לאן שהיה צריך להגיע ונפלו לתוך מלכודת אש שטחנה אותם לגמרי. קיבלתי חזרה 15 איש בשקים ועוד מספר דומה של פצועים. איבדתי את כל הפיקוד של הצוותים האלה והייתי מאבד הרבה יותר בלי מבצע התאבדות של אחד הנגדים במקום.
'היה לי ברור שמה שפיספסתי הוא מה שהפיל אותנו למלכודת הזאת. לא היה לי זמן להתיישב על החומר ולעבור עליו שוב בשעות ההן, אבל רציתי את נעם איתי בכל מחיר. החלטתי שאם אני לא מצליח לגייס אותו, אני הולך ומראה לו את החומר בלי לדווח על זה. הייתי חייב להבין מה הלך שם ולמה. עוד באותו יום, ביקשתי מהפקידה שלי שתשיג לי את נעם והיא חזרה אלי עם תשובה שנעם איננו. נפל בעת מילוי תפקידו. אני זוכר שחשבתי שהסרט הזה רע מכדי להיות אמיתי. מזתומרת "איננו"??? ומזתומרת "נפל בעת מילוי תפקידו"? לא הבנתי מה הולך פה ולא קישרתי בין הדברים. פשוט המשכתי לפעול, כדי לעבור את הלילה הנורא ההוא ואת היום שאחריו ואת זה שאחריו.
כשהברדק נרגע קצת, נסעתי להורים של נעם, לדבר איתם, לנחם אבלים, לשאול שאלות. בדרך, בוואדי ערה, לא רחוק מהישוב שלהם, התפוצץ לי גלגל והתהפכתי לשולי הדרך. שברתי רגל, סדקתי צלעות, אבל הצלחתי לצאת מהאוטו. מישהו כנראה ארב לי עם כוונת מאופסת וכשהתרוממתי לקרוא לעזרה, דפק בי שני כדורים, מהגב. כמעט גמר אותי. מאוחר יותר הסתבר שהצמיג לא התפוצץ במקרה אלא נוקב בירייה, כנראה מאותו נשק. מצ"ח סיווגה את זה כפיגוע חבלני. אני לא חושב ככה. יותר מידי צירופי מקרים יש פה. אני מרגיש כמו בסדרת מתח זולה ומסובכת במיוחד ואני לא ממש מוצא את הידיים והרגליים, אבל יש לי הרגשה שאתה תוכל להסביר לי כמה דברים ולחבר לי כמה חתיכות לפאזל הזה, כדי שאפסיק לפרפר עם הרגליים באוויר ואתחיל להבין מה קורה סביבי.' עידו נשען אחורה והצית את הסיגריה שכבר היתה מעוכה ומקומטת לגמרי.
'עכשיו תורך, מר מאירי. Shoot'.

תראה לי את שלך ואראה לך את שלי

אחת וחצי בדיוק. עידו נשען אל אחד העמודים הרחבים שברחבת המשכן לאומנויות הבמה, ליד פתח המסעדה בה קבע את הפגישה עם שמואל מאירי המסתורי.
השמש העדינה, האביבית, מלטפת אותו, מפנקת את עפעפיו העצומים למחצה. בדל סיגריה נדירה אחוז בימינו, נשכח מלב, מעשן מילימטר אחרון של טבק מריר.
'עידו?' הקול הרך מפתיע אותו. איך לא שמע את האיש מתקרב? הוא פוקח עיניים ומצמצם אותן לעבר הגבר הנמוך והמקריח שמולו.
'נעים מאד', אומר האיש, 'שמואל מאירי. ניכנס?' עידו מהנהן, שומט את בדל הסיגריה, מועך אותו בסוליית נעלו ופונה ללכת אחרי האיש הקטן.
בפנים אפל מעט, או שמא עיניו עדיין רגילות לאור השמש החזק שבחוץ? מאירי בוחר שולחן פינתי, מרוחק מכל חלון ומתיישב כך שיכול לראות את חלל המסעדה, מבלי להפנות אליה את פניו במלואם. עידו מתיישב מולו. זוג עיניים כחולות, קרות כקרח ננעצות בו. הוא מחזיר מבט ומקפיד לא לאבד קשר עין. מכיר את המשחק טוב מכדי שייפול במלכודת.
'מה רצית לשאול אותי, עידו?' השאלה הישירה מפתיעה אותו. הוא ממצמץ ומתעשת.
'נעם גריימלר היה חברי הטוב ביותר', הוא עונה. משיב על ישירות בישירות דומה. 'אתה חתום על טופס הגיוס שלו לשירות בטחוני מיוחד. אתה לא חתום על המסמכים המסווגים את נעם כחלל מערכות ישראל שנפל בעת מילוי תפקידו.' הוא משתתק. מנסה לנסח את השאלה כך שלא תשאיר למאירי מרחב תמרון והתחמקות.
'מה השאלה אם כך?'
'אני רוצה לדעת כל מה שתוכל לספר לי על סיבת הגיוס מחדש של נעם, על הארגון אליו גוייס וכל נסיבות מותו'.
'ואם אומר לך שאיני רשאי לשחרר לך את המידע הזה?'
'אז אני אשאל מה קרה לבת שלך, שהיא במקרה גם בת זוגו של נעם לשעבר ואיך כל האירועים האלו נקשרים זה בזה.' עידו יודע שהוא יורה באפילה. רואה את התשובות הבנאליות לשאלותיו עוד לפני שהוא מציג אותן. מבין, שאם מאירי יבחר שלא לספר לו דבר, לא יהיה קל מזה.
מלצרית דקיקה ניגשת אליהם, לוקחת הזמנה לשתי כוסות קפה שחור, בוץ, ומתרחקת. המקום כמעט ריק. זוגות בודדים, רובם ככולם בני גיל הזהב, ישובים במרחקים גדולים זה מזה. נהנים מהפרטיות, שמאפשר אולם גדול וריק, בשעת צהריים מנומנמת שכזאת.
'תשמע עידו,' אומר האיש שמולו בטון רך וענייני. אתה לא נותן לי שום סיבה רצינית לשבת כאן ולספר לך דברים שמוגדרים כרגע כסודות מדינה, אבל לי יש אינטרסים משלי ואני מוכן לעשות איתך עיסקת חליפין: אתה תספר לי את כל הסיפור שלך, מהתחלה ועד הסוף. תסביר לי מה מניע אותך לחטט בפרשה של נעם ומה גורם לך לחשוב שאני אוכל, או ארצה, לתת לך את התשובות שאתה מחפש ובתמורה, אני אספק לך תשובות. גם לשאלות שאתה עדיין לא יודע לשאול. מקובל עליך?'
עידו מכווץ גבות, חש במלכודת, מבין אותה, אבל סקרן מכדי לדחות את ההצעה על הסף.
'לפני שאני לוקח, אני רוצה לדעת מה אתה יודע עלי', הוא עונה.
'מקובל.' מאירי מהנהן אל המלצרית שמניחה את כוסות הקפה לפניהם, רוכן ומשעין שני מרפקים על השולחן, כשהכוס בין כפות ידיו. ' אני יודע את כל פרטיך האישיים: שם, משפחה, הורים, כתובת מגורים, מספר שנות לימוד, תעודת זהות, דרגה, מספר אישי, יחידה, גיליון ציונים מבה"ד אחד, הכשרות מקצועיות צבאיות, עבר פלילי שלא קיים... כל מה שמאגרי המידע הממשלתיים, רשמיים ובלתי רשמיים, יכולים לספק לי. יודע גם על הפציעה שלך, על אחוזי הנכות שעוד לא נקבעו, על השחרור בכבוד מקבע. יודע שנפצעת בדרכך למשפחת גריימלר ויודע שחזרת לשם שוב לפני כמה ימים. אני מניח שאת מספר הטלפון שלי, קיבלת מהם...'
עידו מהנהן. שותק. מרוויח זמן בעודו לוגם מהקפה הפושר שהונח לפניו. האיש יודע הרבה. הרבה מאד. הוא וודאי יודע יותר משבחר לומר, משמע, לא הרבה ייחשף בסיפור של עידו.
'אני מקבל', הוא אומר לבסוף. 'הסיפור שלך – בעד הסיפור שלי. עשינו עסק.'
ובעוד מאירי מתרווח בכיסאו, עידו נשען לפנים ומתחיל לדבר.

07:30

צלצול הטלפון החריד אותו משנתו. הקול הרך באפרכסת נאבק בשרידי החלום הרע, שמיאנו להיעלם ושניות יקרות חלפו, לפני שהבין מה קורה ומה תפקידו ברגע זה.
'עידו אלוני?' שאל קול גברי מתון ונעים דרך האפרכסת.
'כן' הוא עונה, מפהק ומתמתח. 'מי זה?'
'מצטער שהערתי אותך עידו. שמי שמואל מאירי. התקשרת אלי הביתה אתמול ושאלת על אופק.'
'כן', עכשיו הוא ער לגמרי, 'אבל לא נתתי שם וטלפון, איך...?'
'זו חוכמה קטנה מאד היום עידו. אתה רוצה לפגוש את אופק?'
'כן. ואני רוצה לפגוש גם אותך, אם לא תתנגד, מר מאירי.'
'אני מתאר לעצמי. בסדר. תגיע היום בשעה אחת וחצי בצהריים, לאפרופו שליד בית האופרה בתל אביב, אל תדאג לגבי הזיהוי. אני אזהה אותך. נשב שם, נשתה כוס קפה, נדבר. אחר כך אקח אותך לראות את אופק. מקובל?'
'רות', עידו עונה והשיחה מנותקת. הוא מניח את השפופרת חזרה במקומה ובוהה בתקרה. מתמתח, מנסה לעכל. כמובן שאיתור מקור השיחה ובעל הקו הם בעיה קטנה מאד, בעיקר לאדם כמו שמואל מאירי, אם זה אכן אותו שמואל מאירי שגייס את נעם לשירות, אבל מאירי פיזר עוד רמז אחד או שניים. נדמה שהוא יודע בדיוק מי הוא עידו ומבין את הסיבה לשיחת הטלפון הלילית מאתמול. ואופק. יעל שוסטר, איתה דיבר אתמול, אותה יעל שוסטר שאת מספר הטלפון שלה בלונדון, קיבל מאביעד לפני חודשיים, אמרה שאופק עדיין בבית חולים. האם יעל שוסטר היא אשתו של שמואל מאירי? היא הרי ציינה במפורש שהיא אמה של אופק. מה קרה לאופק? ומה קרה לנעם? ומה קרה לו עצמו? .... יותר מידי שאלות. יותר מידי חורים בתמונה. יותר מידי אזורים אפורים... הוא קיווה לקבל כמה הסברים ממאירי היום ולא, יצטרך להמשיך לגשש באפילה.
היום, אחת וחצי בצהריים, אפרופו בית האופרה. הכל או כלום עידו. הכל או כלום....

חידות

שנתו טרופה הלילה. כאב הראש אינו מרפה גם כשהמוח משוחרר מכבלי המחשבה המודעת. שמות ופנים צפים ועולים, מתערבלים, מרפרפים מול עיני רוחו, מתאדים אל תוך תת המודע ומחכים לזמנם לצוף שוב אל סף ההכרה ולתפוס את המקום הראוי להם.
שוב הוא חופן את עפר קברו שלו ושוב מתעורר בבהלה, באישונים מורחבים אל החשיכה, חש את התולעים נוברות בבשרו הנרקב....
מה קורה לך עידו, הוא נוזף בעצמו, מוחה זיעה קרה ממצח לוהט: תתאפס על עצמך. מה זה השטויות האלה. ככה לא תוכל להמשיך עוד הרבה.
עוצם עיניים ומנסה לחזור לישון, אבל השינה ממאנת לבוא עכשיו. אחרי חצי שעה של התהפכות מצד לצד, הוא מוותר וקם אל המחשב. פותח את המסמך בו החל לארגן לעצמו את כל המידע שברשותו ועובר עליו. השורה שהקליד בערב, לפני שצנח לישון, בולטת באותיות אדומות בתחתית הרשימה:
נעם => אופק => שמואל מאירי => נעם.
יש כאן איזה מעגל שאינו ברור לו. הוא יודע שנעם שמר על קשר רופף עם אופק, האקסית. הוא יודע שהאיש שגייס את נעם אל מותו הוא שמואל מאירי. האם מדובר באותו שמואל מאירי שהוא גם אביה של אופק? ואם כן, האם הקשר נסיבתי בלבד או שיש מאחורי משהו שהוא צריך להבין, כדי לראות את התמונה הכללית?...הכאב חוזר ללפות את רקותיו ובהחלטה של רגע הוא שולף את הפתק שקיבל מגברת גריימלר ומחייג. כשנשמע צליל החיוג הראשון, הוא נזכר להציץ בשעון ונבהל: אחת וחצי בלילה. לא מתקשרים בשעה כזאת לאנשים זרים. הוא שולח יד לנתק אבל מן השפופרת הרחוקה מאזנו עולה קול חלש, כמעט צירצור מכאני והוא משיב את האפרכסת אל אוזנו.
'הלו? מי זה?...' הוא שומע קול נשי, 'הלו?....'
'הלו!' הוא עונה ' מתנצל על ההפרעה. לאן הגעתי?'
'לבית משפחת מאירי' עונה לו הקול הנשי, מסיים את המשפט בסימן שאלה קטן.
'אני מדבר עם אופק במקרה?' הוא שואל.
'לא. אופק עדיין בבית החולים. אתה מדבר עם אמא שלה, יעל. יעל שוסטר. אני יכולה לעזור לך במשהו?'
עכשיו הוא כבר ער לגמרי, אבל כאב הראש הזה אינו מניח לו ועוד פיסה בפאזל מחליקה למקומה, יוצרת חידה חדשה, שהוא אינו מסוגל להשיב עליה ברגע זה.
'מחר,' הוא עונה בגמגום. 'מחר אתקשר שוב.'
ומנתק.

ניחום אבלים

ישוב על הספה, בבית משפחת גריימלר, עידו שומע שוב את ששמע כבר קודם, ועדיין מתקשה לחבר את הפיסות יחדיו. הוא שומע את הפרטים המעטים שהזוג העצוב מולו, מסוגל לספק לו והשאלות נערמות זו על גבי זו, מתגבשות לכדי הר ענק שחונק את גרונו. אין להוריו של נעם פרטים רבים להוסיף על המידע הבסיסי שכבר סיפקו לו: נעם גוייס חזרה לשירות מבצעי בגוף ביטחוני כזה או אחר עם אוריינטציה מודיעינית, בתנאי קבע ועם הבטחות לקידום מהיר ומספק. יותר מזה – נעם לא סיפר. יותר מזה גם המנחמים מטעם אותו גוף ממשלתי לא סיפרו. "נפל בעת מילוי תפקידו". אין פירוט. אין ניחומים, מלבד דרגות הרב-סרן שהוענקו לו אחרי מותו. ועידו יודע, ושותק. המידע שבידיו סודי מכדי לחשוף אותו. גם עכשיו.
אחר כך הם עוברים להתעניין בשלומו. הרי גם הוא עבר פציעה לא קלה, ועוד כשהיה בדרכו אליהם. איך הוא מרגיש? האם ההחלמה מתקדמת כשורה? האם יישאר בצבא או שיבחר להשתחרר עכשיו ולהתחיל את חייו? עידו מתאמץ לענות לעניין. לחייך. לשדר קלילות וחום וסימפטיה, אבל חשבותיו במקום אחר לגמרי.
'היתה לו חברה לנעם, נכון?' הוא שואל פתאום, קוטע את רצף השיחה.
'אתה מדבר על אופק?' שואלת אמו של נעם וממשיכה מייד: 'הם היו ביחד הרבה זמן. הוא אהב אותה אני חושבת אבל משהו שם לא הסתדר. לא הכרת אותה עידו?'
'לא, לא הכרתי. אבל עכשיו אני רוצה להכיר. הייתי שמח לדבר איתה. יש לכם מושג איך אני יוצר איתה קשר?'
'חכה רגע, אני חושבת שיש לי פה את מספר הטלפון שלה. תל אביבית אני חושבת...' האם השכולה קמה בכבדות ממקומה וניגשת לנבור בערימת ספרים וניירות על שולחן פינתי. היא שולפת ספר טלפונים כחול כהה, מרופט, מרכיבה משקפי קריאה קטני עדשות ומעלעלת בספרון בריכוז, תוך שהיא מהמהמת לעצמה.
אביו של נעם נע בחוסר נוחות ובסופו של דבר קם והולך אל המטבח, להכין עוד כוס קפה ולהביא עוד עוגיות.
עידו נשאר עם השתיקה החלקית, שמח בה, נבוך ממנה, רוצה כבר ללכת, רוצה לצאת אל האוויר הצח שבחוץ, לעוף משם. לעוף בכלל. הוא מרגיש כלוא, ואינו יודע למה.
'הנה זה. אה, אבל זה המספר של הבית של אבא שלה, שמואל מאירי. טוב תנסה. רק רגע, ארשום לך את המספר כאן על איזה פתק....' היא שולפת פתקית צהובה קטנה ורושמת עליה שם ומספר. מגישה לו כשהיא מביטה בו מעל משקפי הקריאה שלה.
'אתה נראה עייף עידו. אתה בטוח שתהיה מסוגל לנהיגה חזרה? אתה יכול לעלות לנוח בחדר של נעם אם תרצה, ולסוע אחר כך.' המבט האימהי חודר עד עצמותיו, מעביר בו צמרמורת ומזכיר לו, שגם אמו היתה במרחק דקות מעטות מהמקום בו עומדת היום גברת גריימלר ומסתכלת בו בנעימות שכזאת.
'לא, תודה. אני בסדר. אני חושב שאצא עכשיו. אני רוצה להגיע חזרה הביתה לפני החושך ואני באמת קצת עייף.' כאב ראש מתחיל להצטבר ברקותיו, מאחורי ארובות עיניו, כופה עליו להתרכז בדבריו. לשים לב לכל מילה. לכל תנועה.
הוא קם ונפרד מהזוג. לוחץ את ידו של האב. מחבק את האם. מחייך אליהם. מבטיח לקפוץ שוב לביקור. יודע שלא יעשה זאת.
כשהוא נכנס לרכב ומתניע, שניהם עומדים בדלת ומביטים בו מתרחק. מה הם חושבים עכשיו? מה הוא חושב? מה הוא רוצה מעצמו? מה הוא רוצה מחייו, אותם קיבל במתנה לפני זמן כה קצר?
רק להגיע לרעננה בשלום, הוא אומר לעצמו. רק להגיע הביתה בחתיכה אחת. אחר כך כבר נראה....

אחרי 20 שנה

הוא חיכה לה באולם הנוסעים היוצאים, קולט אותה לתוך זרועותיו, מחבק, מנשק בעדינות על המצח, לוקח את העגלה ומוביל אותה אל הפוקוס הכסופה בחניה לטווח קצר של נתב"ג.
'ישר אליה?' הוא שואל, מסתכל בעיניה במבט שקט, יודע שהוא אמור להיות הסלע בתוך הסערה הזאת.
'ישר אליה', היא עונה. מרסנת את הדאגה ואת העצב ואת ההאשמות. כולם תובעים את זכותם לביטוי וכולם יחכו עד אחרי שתראה את בתה, או את מה שנשאר ממנה ותדע מול מה בדיוק היא עומדת.
התנועות שלו שקטות, מחושבות. לאור הניאון של החניון הוא פותח את תא המטען, מכניס את המזוודה, סוגר, מקיף את הרכב, פותח בפניה את דלת הנוסע הקדמית, מחכה שתיכנס, סוגר אחריה את הדלת, מקיף שוב את הרכב ונכנס אל מאחורי ההגה. הכל בשקט ובשלווה המוכרים שלו. תמיד בשליטה. תמיד שלושה צעדים לפניה...
'מה קרה שמואל? תספר לי בדיוק מה קרה, בסדר? ובבקשה, פעם אחת בחיים שלך, בחיים שלנו, אל תסתיר כלום. אני צריכה לדעת הכל.'
הוא לא מסתכל אליה. שותק. נוהג.... השתיקה שלו נמשכת ונמשכת. היא יודעת שאסור להאיץ בו, אבל כל נימי גופה ונפשה זועקים אליו שידבר. שיפתח כבר את השפתיים הדקות האלה ויוציא מהן את האמת. שישחרר אותה מייסורי חוסר הוודאות המענים.
הוא מלכסן אליה מבט, לוקח נשימה עמוקה ומתחיל לדבר. בתחילה הדברים נשמעים לה מוזרים, מנותקים, לא קשורים, מה לכל זה ולבת שלה? לחיים של הבת שלה? לאט לאט הסיפור מתחיל להתבהר. לתפוס כיוון והיא מבינה את גודל העיוות והאסון שהביאו הוא – והיא, על יוצאת חלציהם. והיא בוכה. בשקט, בעידון, סופגת את האיפור שנוזל מעיניה בעזרת חתיכת טישו רכה, מקפידה שלא ייהרס לגמרי. אינסטינקט של שנים. הוא מביט אליה לשניה, מסיר יד אחת מההגה ומניח אותה על ירכה.
'יהיה בסדר יעל. היא תהיה בסדר. אני מבטיח לך. אני נשבע.' והיא שומעת את החרטה בקולו, ואת הכעס ואת חוסר האונים אבל גם את השכנוע העמוק ואת התקווה, שבלעדיה היה ליבה מפסיק לפעום עכשיו. ברגע זה.
רק תקווה נשארה להם עכשיו והם צריכים להיאחז בה כמו טובע בקנה קש, כי מלבד התקווה, לא נשאר להם דבר.
אורות הכביש המהיר מאירים את הדמעות על לחייה והפוקוס הכסופה מקרבת אותה כל הזמן אל הרגע, שחיכתה לו כל כך הרבה שנים, והוא שונה כל כך משהיה בדמיונה.

המתנה וזיכרון

שלוש שעות המתנה בגטוויק. חמש שעות טיסה. שעתיים בנתב"ג.... החיים מורכבים מהמתנה. המתנה ארוכה לבלתי נמנע.
במטוס, בעיניים עצומות, מתעלמת מהיושבים משני צדדיה, היא נזכרת ביום אביב שמשי על מדשאת תיאטרון רמת גן. ילדה קטנה, כבת שלוש, בשמלה ורודה מלוכלכת ושיער פרוע, צורחת בעונג כשהיא מושכת ברעמת הפרווה של כלבת גולדן רטריבר גדולה וסבלנית. היא מועדת לאחור ומתיישבת בחבטה עם החיתול הקטן, על הדשא. הכלבה מושיטה ראש ומלקקת את פניה והילדה צורחת שוב במשובה ורצה אל בין זרועותיו המושטות של זוג צעיר ומחויך, שצופה בה ממרחק כמה מטרים.
הגבר קולט אותה בזרועותיו ושניהם מתגלגלים הצידה, על האישה הדקה והמטופחת שצוחקת לידם בכל פה...
היא מחייכת ונזכרת באותה ילדה, בת שש כבר, אוחזת בידה של אותה אישה דקה ומטופחת, ידה שלה, ושתיהן נכנסות בפעם הראשונה אל כיתת הלימוד של כיתה א'. הילדה מרימה אליה מבט זוהר, מלא התרגשות ושואלת אם מותר לה ללכת לראות את הדגים באקווריום שבפינת הכיתה. היא משחררת את ידה וניגשת להחליף כמה מילים עם המורה, לא מסירה עין מהמלאכון הקטן בסרבל ג'ינס ובטריקו כתום, שמנסה עכשיו בתחבולות שונות, לשכנע את הדגים שבאקווריום לשחות דווקא אליה.
אחר כך כבר אין זיכרונות. רק תמונות. של ילדה קטנה ומאושרת, שבכל סט צילומים גדלה ומתפתחת. הופכת ממלאך קטן ומקסים, לנערה רזה, זוויתית, יפה, ואחר כך לאישה צעירה, מושכת, כל כך דומה לה. כל כך אחרת....
אחת התמונות האלה, חיילת צעירה במדי טקס סיום הטירונות, חצאית תקנית, שיער אסוף, עגילי זהב קטנטנים, כומתה מצחיקה על הראש, מזעיפה פנים בצחוק אל הצלם והמצלמה, עדיין שמורה איתה, בארנק, מרוטה ומהוהה ממגע ומשימוש ומדמעה מזדמנת.
שלוש שעות המתנה, חמש שעות טיסה, שעתיים של בירוקרטיה על הקרקע... החיים מורכבים מהמתנה. המתנה וזיכרונות. ורק לפעמים, מגיע הזמן לפעול. אבל גם פעולה יכולה רק להשפיע על זמן ההמתנה או לשנות את מהלך הזיכרון. לא יותר...

היום הראשון של שארית חייך

היום שבו יצא את פתח בית החולים, בדרך הביתה, נשען על הקביים המתכתיים שלו, מדדה אל אור השמש החורפית ומרים את פניו למעלה, לספוג את כל החום שיכול מהשמש הנדיבה הזו, היה אחד הימים המאושרים בחייו.
הרופאים אמרו בפירוש שאדם פחות כשיר וחזק ממנו, לא היה שורד את מה שעבר, אבל הוא הצליח לגרור את עצמו מתוך בור הקבר שבתוכו התעורר בפעם הראשונה אחרי האירוע ומאותו רגע, הייתה החלמתו מהירה ויציבה.
אביעד בא לבקר אותו פעם בשבוע ובאחת השיחות הארוכות שהתפתחו מביקוריו, שאל אם עידו מתכוון להמשיך את שירות הקבע שלו.
'הערכת הרופאים היא, שלא תחזור לכושר מבצעי בחצי השנה הקרובה: הריאות זקוקות לזמן החלמה וכמוהן גם הברך. אתה יכול להשתחרר עכשיו, ולקבל פיצויים גבוהים מאד מהצבא. אני מניח שיהיו גם אחוזי נכות מסוימים. אתה צריך לנוח עידו. אתה צריך להתחיל עם החיים האמיתיים שלך...' המשפט נשאר לא גמור, אבל משמעותו הייתה ברורה ושקופה לגמרי.
עידו התמרד, זעף, סירב לדון עם אביעד שוב בנושא הזה, אבל בירכתי מוחו, אי שם במקום שבו מתקבלות ההחלטות האמיתיות, הרבה לפני שאנו יודעים בבירור שהחלטנו כבר, ניקר הרעיון. התבססה האפשרות. ולאט לאט התחיל להתרגל לעובדה שהקריירה הצבאית שלו הסתיימה.
חייו נפרשו לפניו, דף חלק, ריק לגמרי, מצפה שימלא אותו בשירבוטי מעשיו, תוכניותיו, רעיונותיו ואהבותיו.
עומד שם, בשמש החורפית, נשען על קביו ומתחרדן בהנאה, הוא ידע שעכשיו, ממש עכשיו, מתחילה שארית חייו, וחייך.

נעם

'אחי, מה אתה עושה פה? לא אמרו לי שאתה מגיע.... כנס. כנס כבר. מה אתה אידיוט? עומד בככה בחום הזה. כנס כבר גבר.' נעם מחייך אליו, טופח על שכמו, מושך אותו פנימה, אל המזגן, תוקע לו כוס קולה ביד ומרים את השלט להנמיך את המערכת שצורחת פרל ג'אם, לטונים מאפשרי שיחה.
נעם תמיד ידע לחיות כמו שצריך. דירת הרווקים המדוגמת שלו הפוכה במידה, מלאה בגאדג'טים ובצעצועי טכנולוגים שונים ומדף מלא ספרים על קיר הסלון.

תמיד נעים לצנוח על נעם ככה, פתאום, משום מקום. משהו בו משרה עליך רגיעה מיידית ואתה מתנתק בתוך שניות מהחום, הלחות והלחצים שהבאת איתך מבחוץ. שוקע לתוך הספה המרופטת, זורק את הראש אחורה ומרגיש נינוח. בבית.
נעם מתיישב על כורסת הטלוויזיה שבפינה, מרופטת באותה מידה כמו הספה, מניח רגליים יחפות וכוס קולה קפואה על שולחן הסלון ומחכה. מחייך. הוא יודע שעידו פשוט עבר במקום ונכנס, בהחלטה של רגע, רק לכמה דקות. להרגע ולהמשיך הלאה, אבל הוא לא ממהר. שיש בצהריים, סוף אוגוסט, שיא החום ואפילו פרדסי השרון המוצלים שסביבם לא מקלים את מועקת הלחות והטמפרטורה הבלתי אפשרית.

מדברים על כלום. על המשחק של שבת, יריבים בנשמה כבר שנים, כל אחד והחיבות הבלתי מוסברות שלו להפועל או לבית"ר, רוקדים את ריקוד האחים היריבים במשפטים קצרים של זילזול מזוייף וחיבה בלתי מוסתרת. נהנים מתחושת האחווה. מדברים על הצבא, על היחידה של עידו, על העבודה של נעם, על האקסית של נעם, על האקסית של עידו ועל זאת שיצא איתה בפעם האחרונה שהיה בבית יותר מיומיים ברציפות. מרכלים קצת, סוחטים את הטיפות האחרונות מבקבוק הקולה והוא מחפש איך לומר את הדברים שלשמם בא. מחפש חרך, חריץ הזדמנויות בשיחה הצפויה והנינוחה כל כך. מחפש....

אחי, מה אתה עושה פה? לא אמרו לי שאתה מגיע... זה עוד לא הזמן שלך. לך מפה. תחזור למקום שאתה שייך אליו. יש לך עוד עבודה לעשות. חיים לחיות. מחכה לך עוד אהבה גדולה. כאב גדול. נשימה אחת – ועוד נשימה.... תחזור. אין לך מה לחפש פה.
נעם מסובב את הגב ומתרחק. מתרחק ומתפוגג והציפור השחורה מתפקעת מצחוק מראש עמוד החשמל שלה. מקרקרת. מטרטרת. מעירה אותו מעוד פרק ארוך של חוסר הכרה, אל כאב גדול וגעגוע.
הדמעות האלה, הן מהגוף או מהלב הוא תוהה ולא רוצה לפתוח עיניים לעולם.

דיאגנוזה

אהבה גדולה. כאב גדול. נשימה. ועוד אחת.

פצוע הלם התקבל מחוסר הכרה עם חבלת חזה, שבר בצלעות שש שבע ושמונה מימין ושבר ללא תזוזה של ברך שמאל. ל"ד 90/60 דופק 130, בבדיקה נמצא חזה אויר משמאל והוכנס נקז חזה. כמו כן שני פצעי כניסה בגב, ללא פצעי יציאה. הוכנסו שני עירויי סאלין והוזמנו מנות דם מבנק הדם. בוצע CT חזה בטן ואגן.
נמצא כדור אחד בחלל הבטן עם חדירה לפריטונאום, כנראה לאחר חדירת הקולון השמאלי היורד. ללא פגיעה בכלי דם גדולים. כדור שני ברטרופרטיטונאום, ללא עדות לפגיעה באברים אחרים.

לימבו

שלושה צעדים ימינה, שלושה צעדים שמאלה ושוב, שלושה צעדים ימינה ושלושה צעדים שמאלה. חושך. אור חיוור של ניאון בוקע מתחת לדלת ומחרך צר בחלון האטום.
קר פה. קר מאד. העור סומר מתחת לחולצת המשי הדקה, עקבי הסיכה של הנעליים מענים את הגוף כולו מקרסול ועד כתפיים, אבל הסרתם תחשוף את כפות הרגליים ללחות ולקור של הריצפה החשופה.
וודרידג' וסטייפלטון בטח כבר מזמן וויתרו על התקווה שהיא תגיע והתחילו את הישיבה בלעדיה. הם בלי ספק יהיו מנומסים וקרירים מאד כשינזפו בה על ההיעדרות הבלתי מוסברת, אבל הם יסתדרו גם בלעדיה. אחרי הכל, היא בעיקר על תקן קישוט ברוב הפגישות האלה. הפנים היפות שמשמנות את גלגלי העיסקאות השוביניסטיות שלהם...
שמואל הזהיר אותה שזה עלול לקרות, אבל היא לא התייחסה אליו ברצינות. זו תמיד היתה הבעיה שלה איתו: היא נטתה להתייחס אליו בזלזול כשהיתה חייבת לשים לב לכל מילה שאמר. כבר שנים שלא מצאה סיבה טובה להתייחס אליו בזלזול. שנים שבהן נשמר ביניהם קשר דקיק, דליל, כמעט בלתי מורגש, כמו חוט תפירה דק מן הדק, המחזיק חלקי מחרוזת עדינים מחוברים זה לזה, מבלי להתחשב במידת ההתאמה והחיכוך ביניהם.
קשה היה לה לחיות את חייה בתחושה שאינם נחלתה הפרטית ומתוך ידיעה שבכל רגע עלול עולמה להתהפך על פיו ולהיחרב עד עפר, אז היא התעלמה. מצאה אלף ואחת סיבות להתרחק, להתנתק, לפתוח פער של זמן ומקום בינה לבין מוקד חוסר היציבות הזה ולהעמיד פנים שהכל בסדר. הכל בשליטה. הכל נורמלי. לזמן מה זה הצליח לה. היא בנתה לה חיים אחרים, אמיתיים לא פחות, באירופה הנאורה והקיפה אותם בחומות של נורמליות מגוננת. טיפחה קריירה מרשימה, טיפחה משפחה חדשה, טיפחה אהבה מחודשת לעצמה ולדבר הזה – שאנשים מכנים "חיים", ובכל זאת, תמיד ידעה שהרגע הזה יגיע: הרגע שבו תמצא עצמה סופרת שלושה צעדים ימינה ואחריהם שלושה שמאלה וחוזר חלילה, מחכה שתיפתח הדלת ומעברה השני יעמוד מלאך החבלה שלה, שליח הגיהנום הפרטי שבא להחזירה אל המקום אליו היא שייכת באמת. אל העולם שמעולם לא עזבה לגמרי. אל החיים האמיתיים באמת ובתמים, שמעולם לא היו לה אחרים בלתם.
צעדים מעבר לדלת. וודרידג', סטייפלטון ובונד סטריט, נראים עכשיו רחוקים מאי פעם. כאילו מעולם לא היו ממשיים באמת והרגע הזה, רק הוא קיים עכשיו, בכל מרחבי החלל והזמן של עולמה. רק הרגע הזה.

הכל צפוי והרשות נתונה

'אתם לא נורמלים! אתם לא רואים מה שקורה מול העיניים שלכם? תבינו שמובילים אותכם באף ותתאפסו על עצמכם. לא טובת המדינה ולא בטיח. תגיד לי אתה – חתיכת סמרטוט, מי לדעתך שלח אותך? המפכ"ל? השר? ראש הממשלה? ג'ורג' בוש? גם הם בובות על חוט. שבועיים אני כבר מסביר לך שוב ושוב את אותו דבר ואתה לא תופס. לא תופס. כמה סתום אפשר להיות?....'
'שמואל, תירגע. תוריד הילוך. אתה עוד תחטוף התקף לב. מה קרה שהתפוצצת פתאום?'
'מה קרה? מה קרה את שואל??? שמעת חדשות? הקשבת למכשיר הקשר שלך היום? אתה לא מבין כלום. אני צריך להאכיל אותך בכפית, סלע?'
'די שמואל, תירגע. אני לא מבין – ואם אתה רוצה להסביר לי אני כאן ואני מקשיב. רק תירגע, בסדר?!'
'תקשיב סלע: הפיגוע הערב, בתחנה המרכזית: כמה אנשים נהרגו בו?'
'בערך 30 איש. למה?'
'כמה פצועים?'
'מעל מאה למיטב ידיעתי.'
'כמה מתוכם ישראלים, יהודים, מקומיים?'
'איך אני אדע? לא הרבה אני מניח. זה אזור של עובדים זרים.'
'ואתה רואה איזה קשר בין האירוע הזה לבין הדברים שאני מדבר איתך עליהם?'
'תהרוג אותי שמואל, אבל לא. אני לא רואה קשר.'
'מתי היה האירוע הביטחוני החמור באמת האחרון?'
'לפני חודש בערך, משהו כזה אני מניח...'
'ומאז יש תחושה של שקט, נכון?'
'כן. אפשר להגיד שכן.'
'שמעת מה מצב הימין בסקרים בשבועות האחרונים?'
'לא. לא מעניין אותי החרא של הבחירות.'
'אז אני אגיד לך: הימין יורד בסקרים בשלושת השבועות האחרונים. לאט – אבל בטוח. ועכשיו אני אגיד לך עוד משהו סלע: יש קשר בין הפיגוע הזה – למצב של הממשלה בסקרים. עוד חודש בחירות. ראש הממשלה שלך לא יכול להרשות לעצמו לרדת בסקרים. אתה רואה לאן אני הולך?'
'אני רואה ואני לא אוהב את מה שאתה אומר. אתה מנסה לומר שיש קשר בין הפיגוע הזה לבין רמת הפופולריות של מפלגת השלטון?'
'כן.'
'אני לא מבין: אם כבר, אז לפלשתינאים יש אינטרס להרגיע את השטח ולתת לימין להידרדר עוד בסקרים. לא?'
'מי זה "הפלשתינאים" מבחינתך?'
'החמאס, הג'יהאד, הפת"ח... כל הגופים שפועלים היום בשטחים כגופי טרור.'
'אתה צודק. ברמה מסוימת, יש להם אינטרס כזה. אבל מי אמר לך שאלו הגופים היחידים שמוציאים פיגועים בשטח? ומי אמר לך שכל פיגוע שיוצא תחת שמם – אכן יצא מהם? סלע – המדינה הזאת היא כבר מזמן לא לוח השח המאורגן והמורכב שכולנו היינו רוצים לראות בה. זו מאורת נחשים עם אלפי מפלסים. אתה אף פעם לא יודע מי למעלה ומי למטה, מי מפורר לך עפר על הראש ואת מי אוכלים לארוחת הבוקר מתחת לרגליים שלך. הפיגוע הזה חייב היה לקרות, בעיתוי ובמיקום שבו הוא קרה, ויהיה קשה מאד להוכיח את זה, אבל אני מבטיח לך – שראש הממשלה ושר הביטחון שלך ידעו היטב שזה מגיע. אני צריך להסביר עוד?'
'אני לא חושב שאני רוצה לשמוע עוד, שמואל. אני חושב שאתה מטורף פרנואידי.מה פתאום שראש הממשלה ושר הביטחון ייתנו לפיגוע המוני לקרות?! ועוד בזמן שהם נושאים באחריות לאירועים כאלו...'
'לא בטוח שהם יכולים לשלוט בזה. לא בטוח בכלל שההחלטה נתונה בידם. גם הם בובות, סלע. גם הם רק כלי משחק. עכברים מבוהלים שמתרוצצים במחילות של הנחש ומנסים לשמור את עורם עליהם.'
'אז מי שולט באירועים האלה? למי יש אינטרס לשמור אותם בשלטון אבל לנטרל אותם מהיכולת להשפיע על תהליכים משמעותיים כל כך?'
'אל"ג! לאל"ג יש גם את המניע, גם את האמצעים וגם את הכוח לגרום לדברים לקרות.'
'שמואל – אתה מטורף פרנואיד ואני פשוט מסרב להיתפס לחרדת הרדיפה שלך. אתה צריך טיפול – ודחוף.'
'אני אולי מטורף ופרנואיד אבל אתה חמודי, עיוור מרצון, וזה גרוע הרבה יותר. תשמע מה שאני אומר לך: לאל"ג יש אינטרס לשמור על מאזן שנאה גבוה במדינה הזאת והם יעשו את זה: הם צריכים אותנו שונאים, מפולגים וממפוחדים ואנחנו משחקים ישר לידיים שלהם עם כל תנועה שאנחנו עושים. התגובה לפיגוע הזה עוד תבוא, ואני מבטיח לך, שהיא תהיה אלימה, מכוערת ותגרור עוד פיגוע בזמן הקרוב מאד.
הכל צפוי והרשות נתונה איש יקר שלי, אבל אנחנו – כולנו – עוורים מרצון ומשחקים בדיוק את המשחק שמכתיבים לנו.'
'שמואל, תעשה לי טוב, תפסיק עם הקשקוש הזה ותחתום כבר על הנייר המחורבן הזה. אני מת להוציא אותך מפה.'
' בחיים לא, סלע. בחיים אני לא חותם על החרא הזה. לילה טוב. אתה יכול ללכת עכשיו.'

Automatic Alert

אנחנו, אופק מאירי וליאור הרשט, נמצאים כרגע במצב המסכן את שלומנו ואת שלום יקירינו ולכן כותבים מסמך זה כתעודת ביטוח עבורנו.
אם מסמך זה התפרסם כאן, משמע קרה לנו משהו. משהו חמור מספיק בשביל למנוע מאיתנו לעדכן את תוכנת המשלוח האוטומטי של המסמך הזה ולמנוע ממנו להישלח.

הכנסו לקישור הבא. כאן נמצאת כל האמת כפי שאנו מבינים ומכירים אותה.
http://www.ofekakrab.com/alert.htm

מסמך זה מיועד להפצה נרחבת ככל האפשר על ידי כל מי שישים ידו עליו.

אמרו תפילה עבורנו. למי שלא יהיה, רק לא לאלוהי הכוח וההון.
אופק מאירי וליאור הרשט.

אין לאן לברוח (2)

שלוש לפנות בוקר. שנינו עוד בוהים במוניטור של הדסקטופ בחדרון הקטנטן והדחוס. נראה שעלינו על משהו. הקצוות מתחילים להתחבר ואני מתחילה לחשוב שהגיע הזמן לכתוב משהו בסגנון של צוואה. ליאור מזדעזע מהרעיון אבל במחשבה שניה אומר שלא צוואה נחוצה פה – אלא מסמך שירכז את כל ממצאינו ויאופסן במקומות אליהם לא יוכלו להגיע לעולם.
אין כאלה, אני מזכירה לו והוא מחייך אלי חיוך קטן. יש. בטח שיש. את שוכחת איפה את חיה. בטח שאני שוכחת! החור הקטן והנידח הזה, בקצה השמאלי של הציוויליזציה, השכיח ממני עוד כמה דברים מלבד זה. הוא מעביר אצבע מלטפת על הקמט הזועף שבין גבותיי ואנחנו יושבים להתחיל לרכז את החומר למסמך אחד. זה לוקח עד שמונה בבוקר. נחום ואמילי קמים בשש, אבל הם כבר התרגלו לראות את פס האור מתחת לדלת ויוצאים למלאכת יומם בלי לשאול שאלות. אנחנו נתעורר אי שם סביב שלוש בצהריים ונתנפל על האוכל שאמילי הביאה מחדר האוכל. אחר כך נחזור לבהות במסכי המחשבים ונתעלם שוב מהעולם שבחוץ. שיגרת החיים המזעזעת הזאת הפכה להיות הכול עבורנו בשבוע האחרון, אבל היא מביאה תוצאות. ועוד איזה תוצאות.

סיימנו את העבודה ואת ההצפנה כ-20 שעות אחרי שהתחלנו. כבר לילה, אמצע השבוע בקיבוץ, אפילו הכלבים ישנים. קר בחוץ. רטוב. ערפל יושב על העמק ואנחנו מתים לקצת אוויר צח וסיגריה. ברוב קולות ללא מתנגדים הוחלט על טיול לילי קצר לאורך גדר המערכת של הישוב. מתעטפים היטב במעילים ובצעיפים שאמילי ארגנה לנו ויוצאים אל הכפור.

האוויר הצח שורף את הריאות, מקפיא מייד את האף שמתחיל לטפטף בשמחה ובששון. מקהלת משיכות אף קולניות מודיעה לכל כלב וחתול בסביבה שאנחנו מתקרבים. רק שלא יתחילו לנבוח ולהעיר את כולם. מה יגידו אחר כך על האחיינית המוזרה של אמילי עם החבר החנון העירוני שלה....

בריכות קטנות של אור מגרשות נקודתית את החושך לאורך כביש המערכת הצר. תנשמת נוהמת עלינו ועפה לדרכה והתנים מייבבים במרחק שקר להם. לא פלא שקר להם: שייכנסו הביתה ויפסיקו ליילל.
'אופק – אנחנו צריכים לחזור לתל אביב', ליאור אומר, 'את לא יכולה להמשיך להתחבא פה לנצח ואני לא יכול לעזוב ככה את העבודה ליותר מידי זמן'.
'אז תחזור.' אני עונה, ' לי אין ברירה. אם אני חוזרת – זה הסוף שלי ואחרי גם של אבא שלי, ויש עוד כמה אנשים ברשימה כמו שאתה יודע.'
'אני יודע. אבל את צריכה לצאת מהארץ איכשהו – ואת זה לא תוכלי לעשות מכאן.'
אני מושכת בכתפי. 'זו מדינת משטרה ליאור. אתה יודע את זה בדיוק כמוני. אין לאן לברוח. אין איפה להסתתר. במקרה שלי, התקפה היא ההגנה הטובה ביותר. לזה הם לא מצפים ממני ולי אין שום סיכוי בדרכים אחרות. המסמך שכתבנו, הוא לא תעודת ביטוח, אתה מבין? הוא כלי נשק. ואני מתכוונת להשתמש בו כדי להישאר בחיים.'
'את לא נורמלית אופק. את לא יכולה לעשות הכול לבד. זה לא הגיוני וזה לא מעשי.' הוא נוזף בי ואני מזהה את הטון של החרדה בקולו. ליאור הוא אולי אחד המידענים המוצלחים ביותר שפגשתי אי פעם, אבל הוא עדיין גיק וככזה, העולם האמיתי נתפס בעיניו כמאיים פי כמה.
'אני כן יכולה ואני לא לבד. יש לי אותך. ויש את אבא, שעוד נמצא איפשהו במרכז העניינים ויש עוד כמה אנשים שאוכל להיעזר בהם בשעת הצורך. אין טעם להתארגן ולהתאגד ליאור. ראיתי מה הם עושים לארגונים שמנסים להתנגד להם. ראיתי איך הם כותשים את הרזיסטאנס ההוא של מאדוג וכולנו ראינו איך הם מחסלים, במחי יד, כל התנגדות פוליטית שמתחילה להיווצר. רצח. כל סוג של רצח, לא זר להם ואם אני אתעכב להקים ארגון ולאסוף סביבי אנשים, אני אמצא את עצמי, בסופו של דבר, הרבה יותר לבד משהייתי לפני כן. אתה מבין אותי כפרה? מבין מה אני מנסה להגיד לך?'
הוא מהנהן. קמטים עמוקים חורצים את מצחו לכל הרוחב. ארשת הדאגה הזאת לא עוזבת אותו כמעט בימים האחרונים. גם אותי למען האמת.

אורות של רכב מאירים מעבר לעיקול הכביש ואנחנו יורדים מהאספלט אל הבוץ כדי לתת למכונית לעבור. אף אחד לא יצפה למצוא הולכי רגל על הכביש בשעה כזאת. ליאור מסתובב להסתכל על אורות העמק, ואני משעינה ראש על כתפו. האורות מתקרבים וחולפים.... לא! הם לא חולפים! הם ממשיכים לעברנו. לא ממשיכים עם הסיבוב. היי!!! מטומטם!!! מי נתן לך רישיון?! הרכב ממשיך ישר עלינו. אני שומעת את המנוע מאיץ, מעלה טורים, את חריקת הגלגלים על האספלט שנינו מזנקים הצידה, לחמוק מהרכב הדוהר, אבל נדבקים אל הגדר שמימיננו. אין לאן לברוח. אין איפה להסתתר. ליאור!!!! אני נאחזת בו, לא יכולה להוריד את עיני מן הפנסים המתקרבים. זו היתה הצרחה שלי או שלו? סססאמק, מצאו אותי. זו המחשבה האחרונה שעוברת בראשי לפני החבטה, שמעיפה את העולם כולו באוויר ומסחררת אותו לתוך חושך מצרים נטול כאב.

** סוף מערכה שלישית **